ד"ר חגי חריף
ציונות עם שרירים | ירח טל
פורסם באתר אוניברסיטת בר-אילן
ספורט נתפס בעיני רבים כעולם של משחק ושעשוע, המנותק מסוגיות חברתיות ופוליטיות העלולות להשחית את מהותו הייחודית. תפיסה אידיאליסטית זאת מעולם לא עמדה במבחן המציאות: ספורט ופוליטיקה אינם ניתנים להפרדה, וראיה לכך היא השימוש שעושות מרבית מדינות העולם בספורט ובספורטאים לצורך קידום האינטרסים שלהן. ספר חדשני ומרתק, "ציונות של שרירים" מאת ד"ר חגי חריף, מלמד על המשימות הפוליטיות המגוונות של קהיליית הספורטאים ביישוב בארץ-ישראל ובמדינה הצעירה
מספרים על ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, שצפה במשחק כדורגל בין נבחרת צה"ל ונבחרת הצבא הצרפתי בעשור הראשון לקיום המדינה. מקורביו, שנכחו אתו באיצטדיון, שמחו לראותו נהנה ומרוכז במשחק. לפתע פנה בן-גוריון לשלישו הצבאי: "אמור לי, האם מצבנו כל כך גרוע עד שאי-אפשר להביא עוד כדור?"... אנקדוטה זאת, המסופרת חצי בצחוק חצי ברצינות, מעידה כי רבים ממנהיגי ישראל לא הפגינו בקיאות רבה ברזי משחק הכדורגל, והספורט בכלל. מצד אחר יש בה כדי ללמד כי בצמרת השלטון חששו לפגיעה בתדמיתה של המדינה הצעירה, שזה מקרוב הצטרפה למשפחת האומות הריבוניות, ורצו בהצלחתה בכל התחומים ובכללם הספורט.
הנבחרת במזרח אירופה, שנות ה-50 (צילום באדיבות ארכיון ההתאחדות לכדורגל)
ד"ר חגי חריף, מחבר הספר החדש "ציונות של שרירים" (בהוצאת יד יצחק בן-צבי), מחייך למשמע הסיפור ומהנהן בראשו לאות הסכמה. "לא רק בן-גוריון", הוא אומר, "אלא רבים נוספים ממנהיגי היישוב והמדינה שעלו ארצה ממזרח-אירופה לא היו דוגמה ומופת לעיסוק בספורט. הללו, שמוצאם למשל מפולין, רוסיה ואוקראינה, היו חסרי רקע ספורטיבי ולא גילו קרבה נפשית לתחום זה. בחלק זה של היבשת קמו אגודות התעמלות וספורט רק בשלב מאוחר יחסית, בניגוד בולט לנעשה במרכז אירופה ובמערבה ששם התפתח הספורט מוקדם יותר וכבש חוגים רחבים. עם זאת, כוח המשיכה של הספורט בעיני הציבור היה חזק עשרת מונים, והוא גרם למנהיגינו להבין שהתעלמות מוחלטת מן הנושא לא תוסיף להם פופולריות. מסיבה זו הם הורו לפקח על רמתם של ספורטאים יחידים וקבוצות ספורט השואפים לצאת לחו"ל, ובמקרים מסוימים אף אסרו עליהם להתחרות בספורטאים זרים שהיו בעלי כושר עדיף בהרבה".
"ציונות של שרירים" הוא ספר פורץ דרך, המתחקה אחר מסלול צמיחתו, משמעויותיו ותפקידיו הפוליטיים של הספורט הייצוגי בארץ-ישראל ובמדינת ישראל בשנות ההתהוות של הלאומיות היהודית המודרנית. הספר מבוסס על הדיסרטציה של ד"ר חריף, שנכתבה לפני שמונה שנים במחלקה למדעי המדינה של אוניברסיטת בר-אילן (עבודת הדוקטור זכתה לציון "מעולה"). נקודת המוצא של הדיון היא קריאתו המפורסמת של מקס נורדאו, שותפו של תיאודור הרצל להנהגת התנועה הציונית, בקונגרס הציוני השני שהתכנס בבאזל בשנת 1898 – ליצור "יהדות של שרירים". נורדאו, כראשי הציונות האחרים, שאף לשחזר את ימי הזוהר של האומה היהודית בארצה, אשר התגאתה בגיבורים חסונים ועשויים ללא חת כדוגמת בר-כוכבא. אבות הציונות ביקשו לעצב "יהודי חדש", השונה לחלוטין במראהו מן היהודי הגלותי וכרכו תחייה לאומית בתחייה גופנית. זה שורש הגישה האינסטרומנטלית שרווחה כלפי הספורט וראתה בו לא תכלית בפני עצמה, כי אם אמצעי להשגת מטרות חברתיות ופוליטיות התואמות את החזון הלאומי.
השאיפה לטפח את תרבות הגוף בקרב היהודים, בדומה לארצות אירופיות שגילו את לאומיותן במרוצת המאה התשע עשרה, הביאה להקמתן של אגודות התעמלות יהודיות ברחבי אירופה בפתח המאה העשרים. בארץ-ישראל התרחשה התפתחות דומה, בשעה שבני העליות הציוניות החלו אט-אט לתת דעתם על הגשמתו של חזון יהדות השרירים. בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הסתעפה רשת אגודות ההתעמלות והספורט ביישוב היהודי – תנועת "מכבי", שנוסדה ב-1912, מילאה תפקיד מפתח בהתארגנות זו – וחבריהן מילאו שורה ארוכה של משימות ביטחוניות, פוליטיות, חברתיות ותרבותיות: הגנה על שלום הציבור מפני פורעים ערבים, עידוד העבודה העברית, השלטת השפה העברית בחוגים רחבים, מלחמה במיסיון הנוצרי, קיום שיעורים והרצאות בדברי ימי ישראל ובתולדות הציונות, ארגון נשפים, תהלוכות וטיולים בימי מועד לאומיים, הפגנות הזדהות עם גורמים מתונים באימפריה העות'מאנית ועוד.
מלחמת העולם הראשונה גזרה שביתה מאונס על פעילי הספורט בארץ-ישראל, אולם אחריה התחדשה עשייתם בתנופה רבה. תחת שלטון המנדט הבריטי התפתחו ענפים רבים, ובמיוחד זכה לעדנה משחק הכדורגל. החרפת הפיצול הפוליטי ביישוב בין שתי מלחמות העולם מצאה את ביטוייה גם בשדה הספורט, ובצד הסתדרות "מכבי" החלו לפעול בעשורים אלה "הפועל", בית"ר ו"אליצור". חילוקי דעות חריפים בין פעילי התנועות הפכו למציאות של קבע, ואלה לא נפלו בחריפותן מן המחלוקות הכלליות, ביתר שטחי החיים, בין המחנות הפוליטיים השונים. בו בזמן הוסיפו תנועות הספורט למלא ביזמתן תפקידים פוליטיים וחברתיים פנים-יישוביים תוך השמעת תלונות חוזרות ונשנות על אדישות המוסדות הלאומיים למעשיהן, אף כי המחקר מלמד שאין לדבר על אדישות מוחלטת; על פי רוב מילאו המוסדות הרשמיים (כמו המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית) תפקיד "מגיב" ולא תפקיד "יוזם".
מכל מקום, החידוש הגדול בשנות העשרים והשלושים היה האוריינטציה הבין-לאומית של מערכת הספורט הארץ-ישראלית במישור המוסדי (הקמת גופים בעלי זיקה לוועד האולימפי הבין-לאומי ולהתאחדויות הספורט הבין-לאומיות) ובמישור המקצועי-תחרותי (קיום מפגשים עם ספורטאים זרים, בעיקר ממצרים, מלבנון ומסוריה, וגם מאירופה ואפילו מארצות הברית ומאוסטרליה הרחוקות). פועל יוצא מן הגישה הרווחת כלפי הספורט המקומי היה הניסיון לנצל את מפגשי הספורט בארץ-ישראל ובחו"ל לצורך הגשמתן של מטרות לאומיות. ההישגים הספורטיביים עמדו בצל השאיפה הבלתי-מוסתרת להפיק תועלת פוליטית מן ההשתתפות במפעלים תחרותיים. התפקידים הבולטים של הספורט הייצוגי בתקופה זו היו יצירת קשרי ידידות ושיתוף פעולה עם נציגיהן של ארצות זרות, הפצת מסרים תעמולתיים שנועדו לקרב יהודים ולא-יהודים למפעל הציוני, חיזוק הקשרים עם יהודי התפוצות (בתחום זה בלטו שתי המכביות שנערכו בתל-אביב ב-1932 וב-1935, אשר המריצו את עלייתם של יהודים מן הפזורה), רכישת כבוד ויוקרה המכוונות להאדרת שמו של הבית הלאומי, וכן הבעת מחאה על רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית באמצעות דחיית ההזמנה, אמנם בלשון מתחמקת, להשתתף במשחקים האולימפיים בברלין בשנת 1936.
חברי נבחרת הכדורגל בראיון לבי.בי.סי בוויילס, 1958 (הצילום באדיבות ההתאחדות לכדורגל)
אף על פי כן מדגיש ד"ר חריף: "ריבוי ההתייחסויות במקורות המחקר למשמעויות הפוליטיות הרחבות של המגעים בתחום הספורט עם ארצות חו"ל, אסור לו שייצור את הרושם כאילו חוללו מפגשי הספורט האמורים מפנה מהותי במעמדו הבין-לאומי של היישוב הארץ-ישראלי. ספורטאי הייצוג, שכמהו לצאת מגבולות הארץ אל המרחב הקרוב והרחוק ולהפגין את יכולתם, מילאו, בראש ובראשונה, תפקיד סמלי כשליחי ישות פוליטית חסרת ריבונות ועוצמה ממשית, המבקשת לעמוד ברשות עצמה והחותרת להשגת עצמאותה. המשמעויות שהוענקו למפגשים הללו, מכוח המעורבות הרגשית בספורט של ציבור רחב וחדור תחושת חלוציות, פותחים צוהר להכרה מעמיקה יותר של תודעת הזהות הקולקטיבית בחברה היישובית על רקע המאורעות הגורליים של התקופה ותהפוכות המציאות הבין-לאומית".
שמות עבריים לספורטאי היישוב: עם הפיכתו של הספורט הייצוגי לאמצעי של ייצוג לאומי בין שתי מלחמות העולם התגברה ביישוב העברי התביעה מן הספורטאים לעברת את שמותיהם הזרים. הרוח החיה מאחורי דרישה זו היה חבר "מכבי", יוסף יקותיאלי, שנחשב להוגה מפעל המכביות. במאמרו "שמות עבריים לספורטאים עבריים" כתב יקותיאלי: "הספורטאי הנהו אדם שלם והספורטאי העברי צריך להיות עברי שלם. לשלמות כזו אנו שואפים, אבל עוד רחוקים ממנה. כמה זה צורב את האוזן לשמוע את שמות המשפחה המשונים שספורטאינו קבלום בירושה מאבותיהם". קיימות עדויות לכך שהדברים נפלו על אוזניים קשובות וכך לדוגמה עברתו את שמותיהם ספורטאי היישוב שיצאו לתחרויות עמי מערב-אסיה בהודו בשנת 1934. ראש המשלחת, דוד קליינמן, שינה את שם משפחתו לאלמגור, וחברים אחרים בקבוצה הוסיפם לשמם את האות יו"ד במטרה לשוות לו צליל עברי: אפרים גוטי, שלמה מרני, זאב פרנקי ויעקב גודארדי (את שביעיית הנציגים לתחרויות השלימו מתתיהו לוי ודב רבינא).
מאידך גיסא היו ספורטאים שהעדיפו שלא לשנות את שמותיהם המקוריים, ויקותיאלי שפך עליהם אש וגופרית: "אבל לא ייתכן, שאנשים ששמותיהם וילי פפרקורן, אוטו קנפפלמכר, בוריס זילברמן, זיגפריד גולדמן וכיוצא באלה, ששפתם לועזית ושמותיהם לועזיים ובראשם האדון גיאורג סטרקובסקי, שעברית נלעגת מאוד בפיו, יופיעו בחו"ל בשם ארץ-ישראל". לאחר הקמת המדינה המשיך נושא השמות העבריים לספורטאי הייצוג לקבל בולטות ביתר שאת, בעידודם של משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ. שחקני נבחרת הכדורגל הלאומית, למשל, אימצו שמות עבריים כדוגמת יעקב חודורוב (הוד), נחום סטלמך (פלד) ואמציה לבקוביץ (לביא).
מלחמת העולם השנייה הביאה לצמצום קשרי הספורט הבין-לאומיים של היישוב, אף כי אלה המשיכו להתקיים בשתי חזיתות עיקריות: מפגשים עם חיילי הצבאות הזרים שנמצאו במזרח התיכון ועם ספורטאיהן של ארצות-ערב השכנות. ספורטאי הייצוג הארץ-ישראלים עמלו גם בשנים אלו על טיפוח יחסי ידידות עם מתחריהם, על הפצת מסרים של תעמולה לאומית, על הידוק הקשרים עם יהודי הגולה ועל רכישת כבוד ויוקרה. התקופה שבין תום המלחמה לבין הקמתה של מדינת ישראל התאפיינה בחידוש יחסי הספורט עם {...? הטקסט נקטע – כנראה הושמטו כאן כמה מילים} במקביל, על רקע התחדדות המאבק על עתידה של ארץ-ישראל, נפסקו המפגשים עם נציגי הארצות השכנות ועם ספורטאי הצבא הבריטי. עם פרוץ מלחמת העצמאות בשלהי 1947 נעשה מאמץ מכוון להוכיח, כי על אף הקשיים צועד הספורט הארץ-ישראלי קדימה ואינו שובת מפעילות. במוקד סדר-היום הספורטיבי ניצבה שאלת ההשתתפות במשחקים האולימפיים שעתידים היו להיערך בלונדון בקיץ 1948.
ההתלבטות הממושכת, אם רצוי לשגר ספורטאים לתחרויות האולימפיות העשויות להניב הישגים תעמולתיים ויוקרתיים, לא הוכרעה עד למועד ההכרזה על עצמאות ישראל. כחודשיים לאחר הקמת המדינה הודיעה הוועדה המארגנת של המשחקים, בתמיכת נשיא הוועד האולימפי הבין-לאומי, כי היא אינה מאפשרת השתתפות בתחרויות של נציגי המדינה הנקראת "פלסטיין" משום שזו אינה קיימת עוד... שנותיה הראשונות של מדינת ישראל העצמאית הוקדשו להתמודדות עם אתגרי הריבונות בשורה נכבדה של תחומים. האיום הקיומי על ישראל מצד העולם הערבי חייב פעולה נמרצת שתבסס את עצמתה הפנימית ואת מעמדה הבין-לאומי. ספורט, מטבע הדברים, לא תפס מקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי, אך למרות זאת היה זה שטח שהתנהלה בו פעילות ערה בעלת השלכות הנוגעות לתדמיתה של המדינה וליחסיה הבין-לאומיים. השינוי הגדול בתחום הספורט הייצוגי לעומת שנות המנדט היה שמגעיהם של ספורטאי ישראל עם ספורטאים זרים מחמש יבשות תבל התנהלו כעת באופן ישיר, ללא תיווכו של שלטון זר. בהמשך למגמה שתחילתה בתקופת היישוב נתפס הספורט הייצוגי כאמצעי להגשמתן של מטרות לאומיות מגוונות, כדוגמת חיזוק ההכרה במדינת ישראל (תפקיד חדש, שלא היה קיים בשנות שלטון המנדט), במיוחד על רקע הצורך לפרוץ את חומת המצור הערבי, טיפוח קשרי ידידות ושיתוף פעולה עם מדינות אחרות (חשיבות מיוחדת יוחסה לחיזוק הקשרים עם מדינות אסיה ומזרח אירופה), הפגנה תעמולתית של כושר העמידה והחיוניות של המדינה הצעירה בקרב יהודים ושאינם יהודים, הידוק היחסים עם יהודי התפוצות, רכישת כבוד ויוקרה, וכן הבעת מחאה ואיתותים על הסתייגות מנורמליזציה מלאה שכוונו בעיקר נגד גרמניה ואוסטריה בשל פשעי הנאצים.
דוד בן-גוריון, "הזקן", בחוף תל אביב
מאחר שמערכת הספורט בישראל נשענה על יסודות אשר הונחו בתקופת המנדט הבריטי, תופעות כמו מאבקי כוח וחיכוכים בין תנועות הספורט שחבריהן הרכיבו את מוסדות הספורט הלאומיים לא היו בגדר חידוש. מעורבותן של הרשויות הממלכתיות בספורט הייצוגי גברה בשנים האמורות, והעניקה ביטוי מעשי לאידיאולוגיה של שלטון ריכוזי, המבקש להעמיק את חדירתו לכל תחומי החיים, ובכלל זה לשטחים שמתקיימת בהם פעילות וולונטרית של יחידים החדורים בתחושת ייעוד. מכל מקום, השלטת סמכותה של המדינה על הספורט לא תורגמה לתמיכה חומרית נדיבה, וספורטאי הייצוג נאלצו לפעול בתנאים של מחסור מעיק בתקציבים ובמתקנים מתאימים.
על רקע נחיתותם המקצועית של הספורטאים הישראלים בהשוואה לרבים מעמיתיהם בחו"ל, הושם בתחילה דגש על עצם ההשתתפות, שיש בה משום הפגנת סממני הריבונות הישראלית בפני העולם הרחב. עם הזמן התחזקה הגישה ששללה הסתפקות בהשתתפות בתחרויות ספורט בין-לאומיות "לשם השתתפות" בלבד ותבעה זכייה בהישגים ספורטיביים של ממש. לא ניתן, כמובן, למדוד במדויק את הרושם שהותירו מפגשי הספורט הבין-לאומיים שבהם השתתפו נציגיה של מדינת ישראל על יחסיה הדיפלומטיים הדו-צדדיים והרב-צדדיים, אך ניתן להניח במידה רבה של ביטחון, כי לחלקם הגדול הייתה מבחינה זו השפעה קצרת-טווח בלבד.
עם זאת, היו גם אירועים בעלי חשיבות יוצאת-דופן כמו, למשל, ההופעה של נבחרת הכדורסל הישראלית באליפות אירופה לשנת 1953 במוסקבה במרוצת חודשי ניתוק היחסים הרשמיים עם ברית המועצות; ההשתתפות במשחקי אסיה במאנילה ב-1954, שנתנה ביטוי לנכונותה של ישראל לתקוע יתד באסיה ולהיאבק בהשפעות החרם הערבי והמוסלמי.
המפגש הכפול בין נבחרות הכדורגל של ישראל וברית המועצות ביולי 1956, שמיקד את תשומת הלב של הציבור הישראלי כולו – מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים – בהיבטים המדיניים, התעמולתיים, היהודיים והיוקרתיים הנלווים להתמודדות מול כוחות בין-לאומיים, ועורר תקוות להשקעה עתידית מואצת יותר בהכשרתם המקצועית של ספורטאי הייצוג למשימותיהם (ראו להלן); וזכייתה של נבחרת הכדורגל הישראלית באליפות מערב אסיה בכדורגל, אשר התקיימה בעיר ההודית ארנקולאם בדצמבר 1959. בארבע השנים שלאחר מבצע סיני (אוקטובר–נובמבר 1956) עודד משרד החוץ ביתר שאת את הרחבת קשרי הספורט עם מדינות אסיה – ישראל השכילה פחות למצות את האפשרויות למגע עם מדינות אפריקה השחורה – אף כי במקביל נשאו ראשי מערכת הספורט את עיניהם לכיוון אירופה, עקב הרמה המקצועית הגבוהה של ספורטאיה. המחלוקת בשאלה לאן מועדות פניו של הספורט המקומי, לאסיה או לאירופה, עתידה ללוות את ישראל עוד זמן רב.
דוד בן-גוריון: "חשוב שאנו נכה בגויים": ההתמודדות הכפולה בין נבחרת הכדורגל הישראלית לנבחרתה החזקה של ברית המועצות על הזכות להשתתף במשחקים האולימפיים במלבורן נחשבת למפגש הספורט הבולט ביותר בעשור הראשון של ישראל ולאחד מאירועי הספורט המרכזיים בכל שנות קיומה של המדינה. צמד המשחקים שנערכו ביולי 1956, הראשון במוסקבה והשני ברמת-גן, לוו בשידור ישיר ברדיו ועוררו התעניינות שיא בקרב הציבור הרחב. הכישלון הישראלי הכפול (5:0 בבריה"מ ו-2:1 בישראל) עמד בצל הכמיהה להפיק מן התחרות יתרונות פוליטיים, כגון: חיזוק קשרי הידידות ושיתוף הפעולה עם העם הסובייטי, הפגנה תעמולתית של הישגי ישראל כמדינה חיונית, מתקדמת ובעלת כושר עמידה, השגת כבוד ויוקרה, וכן הידוק הקשר עם יהודי ברית המועצות שמעבר ל"מסך הברזל" וטיפוח הרגש הציוני שלהם. ראש הממשלה דוד בן-גוריון כתב ביומנו ביום המשחק במוסקבה: "כשהגיע תור המשחק ברחתי, כי ידעתי שמשחקינו יובלו כצאן לטבח". בישיבת הממשלה הקרובה הוסיף: "מעולם לא הלכתי לראות משחק כדורגל ולא אלך לראות גם את המשחק עם הרוסים פה, אבל אני רואה שזהו אמצעי תעמולה גדול ביותר [...] חשוב שאנו נכה בגויים; אני בטוח שהבחורים שלנו אם יתאמנו יכולים להיות לא יותר גרועים מהסובייטים".
שרת החוץ החדשה, גולדה מאיר, שיגרה מברק לחברי המשלחת: "העם כולו חי אתכם בהתרגשות יוצאת מן הכלל את הופעתכם הנהדרת אתמול. זכיתם לזכייה גדולה להיות שליחים אל יהדות נהדרת וטרגית זו [...] הייתי בישיבה במשרד ראש הממשלה והייתי עדה להתרגשותו כאשר הוא וכל אלה שהיו בחדר עמדו על יד הרדיו. יישר כוחכם". המשורר נתן אלתרמן היה פה לרבים ב"הטור השביעי" שלו בעיתון "דבר", ובעקבות המשחק במוסקבה כתב בהרחבה על המפגש בין "איבנוב ורבינוביץ". לאחר המשחק ברמת-גן ייחד טור נוסף למאורע הלאומי: "מה נכחד? הייתה זו הנאה כהלכתה וכתיקונה לראות כיצד נבחרת ישראל נלחמת בנפילים בלי ללכת תמס כמו דונג [...] לאמור האל יודע מה צופן בו זה העם, ולאיזה הפתעות הוא מסוגל ומה עשוי הוא להראות לנבחרות של יושבי חלד".
כדורגלי הפועל פ"ת מבקרים במזרח-הרחוק, 1957 (הצילום באדיבות ארכיון ההתאחדות לכדורגל)
בשנות החמישים המאוחרות העמיקה המעורבות של רשויות מדינת ישראל בתחום הספורט. מליאת הכנסת דנה במספר הצעות לסדר היום שעסקו בדרכים לקידומו של הספורט הייצוגי, ועדות פרלמנטריות קיימו ישיבות רבות בנושא זה ופקידים בכירים במשרדי ממשלה שונים התלוו למסעותיה של נבחרת הכדורגל הישראלית על מנת להבטיח את הופעתם הייצוגית המכובדת של הספורטאים. אולם בכך, לדעת רבים, לא היה די. על מנת להצעיד את הספורט הישראלי קדימה, כך נטען, יש צורך בהקמתו של מוסד ממלכתי חדש, בעל סמכויות רחבות, שיחיש את הטיפול במכלול הצרכים של מערכת החינוך הגופני והספורט בישראל. ההכרה בחיוניותו של גוף מעין זה, אשר התחזקה בעקבות התהודה שעוררו הצלחותיה וכישלונותיה של נבחרת הכדורגל הלאומית, הביאה להחלטה על הקמת רשות הספורט והחינוך הגופני בניהולו של ראובן דפני, לשעבר איש משרד החוץ, בשלהי 1960. צעד זה, על סף סיומה של תקופת העיצוב בחיי המדינה, סימל את חתימתו של פרק אחד ואת פתיחתו של סיפור חדש ושונה בתולדות הספורט הישראלי.
תבוסת וורוצלב – "נשפך דם!": התגובה הציבורית בישראל לניצחונותיה ולהפסדיה הבולטים של נבחרת הכדורגל הלאומית, בשנים המעצבות של המדינה, הייתה עדות חותכת להפיכת ההתמודדות בזירת הספורט למבחן של ממש. הצלחת ישראל לבצר את מעמדה הבין-לאומי במישורים שונים עוררה כמובן את הרצון לכלול בה גם את תחום הספורט. זאת ועוד: דומה כי יחסם של חוגים רחבים אל התוצאות שהשיגו ספורטאי הייצוג בתחרויות הושפע מן האווירה הכללית שאפיינה את ישראל בשלהי שנות החמישים – מחד גיסא אופוריה קיצונית וביטחון עצמי מופרז, ומאידך גיסא רגישות עצומה ודיכאון לנוכח כישלונות צורבים.
אחד משיאי השפל בתחום זה נרשם ביוני 1959, עת הובסו כדורגלני ישראל 7:2 על ידי נבחרת פולין במשחק שנערך בעיר וורוצלב. הציר בוורשה, רחבעם עמיר, דיווח למשרד החוץ על "הכאב הגדול" שנגרם ליהדות המקומית עקב הכישלון הספורטיבי החרוץ והעיר: "לבנו לאחינו בני ישראל שהגיעו מכל קצות הארץ ואשר רוו נחת מהנבחרת עד... להתחלת המשחק". דעת הקהל בארץ זועזעה מן התבוסה לעיני רבבות צופים, אלפים מהם יהודים, בארץ זרה. ההפסד הצורב זכה לכותרות ראשיות בעיתונות היומית, ולא נדחק מסדר היום הציבורי במשך שבועות ארוכים. המשחק והשחקנים תוארו בביטויים קשים ביותר: "מרחץ דמים – ואולי אף יותר מזה: פוגרום יהודי! – שבוצע נגד הנבחרת שלנו על האדמה שהיא שבעת פוגרומים", כתב עורכו של "ידיעות אחרונות", ד"ר הרצל רוזנבלום, במאמר מערכת שנשא את הכותרת "נשפך דם!".
לתבוסה האמורה נודעו השלכות מעשיות חשובות על מעמדו של הספורט בישראל. בעקבותיה הכריעה הכנסת בעד הקמת ועדה משותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החינוך והתרבות לקידום רמתו של הספורט, ושל הכדורגל בפרט. מעז יצא מתוק: חצי שנה לאחר תבוסת וורוצלב יצאה נבחרת הכדורגל לארנקולאם שבהודו כדי להשתתף באליפות מערב-אסיה. בעקבות ההתמודדות מול נבחרות הודו, איראן ופקיסטן זכתה הנבחרת הישראלית במקום הראשון. באפריל 1960 רשמו כדורגלני ישראל הישג חשוב נוסף, לאחר שגברו בבלגרד על נבחרת יוגוסלביה, מן הטובות בעולם, בתוצאה 1:2. הניצחון הושג בערבו של חג הפסח וראש הממשלה בן-גוריון הודה לחברי הנבחרת: "כבוד וברכה למנצחים. הבאתם מתנת-חג יפה לעם בישראל. המשיכו במאמציכם ותלכו מחיל אל חיל". רבים הגיעו לשדה התעופה והריעו לכדורגלנים, שאף זכו להיות אורחיו של נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, במשכנו בירושלים.